ההתפתחות הרגשית של התינוק - מה החלק שלנו בכך?
מלווה התפתחותית בשיטת שלהב
ביום כיפור בשנה שעברה, בעודנו מטיילים לנו ברחובות הריקים ממכוניות, נתקלנו בילדה קטנה אשר הלכה לאיבוד. באופן טבעי מיד צרפנו אותה אלינו, והתחלנו לחפש אחר הוריה, עד שלאחר זמן רב מאוד מצאנו אותם והשבנו אותה לחיקם - יואב, האחיין שלי, היה אז בן 4.5.
השנה, לפני שיצאנו לטייל שוב ביום כיפור, אמר יואב לאחותי שאם השנה אנחנו פוגשים ילד שהלך לאיבוד, הוא לא רוצה שנעזור לו ?!
אז למה בעצם יואב לא מעוניין בחוויה נוספת כזו שדומה במהותה לשנה שעברה?
החוויה של השנה הקודמת ליוותה את יואב עוד זמן רב לאחר יום כיפור, והותירה בו דאגות ופחדים.
אחותי, אמא שלו, מיד אחרי שיואב הביע חוסר רצון לעזור לעוד ילד שהלך לאיבוד, הסבירה לו שבמידה ונפגוש שוב בילד שהלך לאיבוד, אנחנו חייבים לעזור לו ושאסור לנו להשאיר אותו לבד, בדיוק כמו שאם יואב חס וחלילה, הוא היה נפרד מאיתנו מסיבה כלשהי, היינו רוצים שאנשים אחרים יעזרו לו למצוא אותנו.
ואז צצה בראשי שאלה - "האם ילדים נולדים עם היכולת להיות אמפתיים ורגישים לאחרים, או שזה תפקידנו כהורים ומחנכים להקנות להם את היכולות האלה?"
מה אומרים המומחים ?
היכולת לחוש אמפתיה לאחר מתפתחת, (במידה רבה), מאינטראקציות בין האם או מטפל עיקרי אחר עם הילד, בשלב מוקדם בחייו, שבהן מצב הרוח של המטפל העיקרי מועבר לילד באמצעות המגע שלו, טון הדיבור, והבעות הפנים.
כאשר תינוק נמצא במצוקה, ברוב המקרים, מצוקתו תעורר תגובה אמפתית מצד אימו - תפיסת המצוקה של האם, תעבור אצל התינוק תהליך של התניה לרגשות המצוקה שלו, כך שכשהוא יבחין במצב של מצוקה אצל אימו, הדבר יעורר גם אצלו רגשות של אמפתיה כלפיה.
כלומר - דפוסי ההורות משפיעים על מידת הרגישות וההיענות של ילדים למצב של מצוקות אצל אחרים.
המטפלים העיקריים בתינוק, משמשים בעצם כמראה לרגשות ומצבים רגשיים של התינוק ומשקפים עבורו את אותם מצבים בצורה מועצמת ועשירה.
תיאורטיקנים גדולים ורבים עסקו בהתפתחות רגש האמפתיה וההתנהגות הפרו - חברתית אצל תינוקות וילדים.
פרויד, כמו אחרים בתחומו, טען כי ילדים הם אגוצנטריים ואגואיסטים מגיל הלידה, הנחת היסוד שלו היא שההתפתחות המוסריות באישיות האדם, מתרחשת רק לקראת טווח הגילאים שבין 4-6 שנים.
עוד טען פרויד כי כל התנהגות פרו - חברתית אצל ילדים לפני טווח זה, נובעת מתוך הפנמה של ערכים המעודדים התנהגות כזו, או מתוך רגשי אשמה שמעורר בהם מצפונם, אך לא מתוך הבנה של מרכיב המוסריות והאמפתיה באמת.
גם פיאז'ה, מגדולי הפסיכולוגיים, חשב אף הוא, שילדים לפני גיל ביה"ס מסוגלים ומתייחסים רק לאספקטים הבולטים והשטחיים של סיטואציות חברתיות.
הוא טען כי הם אינם מסוגלים להבין את נקודת מבטו של האחר, ולהזדהות איתו, ועל כן חסרה אצלם המוטיבציה לעזור או לחוש אמפתיה לאחר.
ההנחה שלו היתה כי אצל ילדים צעירים, בגיל טרום ביה"ס, ניתן לראות חוסר אונים, אגוצנטריות ואי יציבות רגישת, הנובעים ממגבלה קוגנטיבית שלהם להבין סיטואציות חברתיות בגיל זה.
לפי תאוריית ההתקשרות של בולבי, (פסיכיאטר ילדים ופסיכואנליטיקאי בריטי), בני אנוש נולדים עם מערכת התקשרות התנהגותית אשר מניעה אותם לחפש קירבה לדמויות משמעותיות, (דמויות התקשרות), בעת הצורך.
במילים פשוטות - גם התינוקות שלנו וגם אנחנו בנויים באופן כזה, שמפעם לפעם אנחנו מעוניינים לייצר קירבה עם אנשים אחרים למען מילוי צורך רגשי מסוים.
לדעתו, מערכת ההתקשרות ההתנהגותית מכוונת להשגה של ביטחון והגנה כאשר קיים סיכון ממשי או כאשר צפוי איום על תחושת הביטחון של האדם.
במקרים אלה נוטה האדם לפנות אוטומטית לדמויות התקשרות ממשיות או לייצוגים פנימיים שלהם, ולשמור על קרבה ממשית או סימבולית לדמויות אלה, עד להשגת תחושה של הגנה וביטחון.
יתרה מזו, בולבי ראה שניסיונות מוצלחים להשיג קרבה ותחושת ביטחון בהתקשרות הנם הכרחיים ליצירת מערכות יחסים קרובות לאורך כל מעגל החיים.
התאוריה מגדירה מספר סוגי התקשרות שונים בין האם לתינוק, כאשר נמצא כי תינוקות בעלי דפוסי התקשרות "בטוחים", (אחד מסוגי התקשורת שמגדיר בולבי), מסוגלים לפתח אמפתיה לאחרים משום שהם עצמם חוו טיפול שענה על צורכיהם וסיפק עבורם מקורות רגשיים המאפשרים להם להיענות בצורה רגישה למצוקה של האחר.
צילום: Shutterstock
אוקיי הבנתי, ומה בפרקטיקה?
על מנת שיתקיים סנכרון וויסות רגשי הדדי, צריכים האם והתינוק להגיב לסימנים רגשיים והתנהגותיים
האחד של השני - תפקידה של האם הוא להיות רגישה מספיק על מנת להגיב בצורה אופטימלית לסימנים שמשדר לה התינוק שלה, כך שהחוויות הרגשיות של התינוק יהיו מווסתות בעזרת אמו, ויתאימו לדרישות של הסביבה וההורה.
במצב הזה, האם למעשה מדריכה את תינוקה כיצד לעשות אינטגרציה בין מרכיבים כמו קשר עין, מחוות של קול וחקירה של הבעות פנים, אלה מהווים את הבסיס ללמידה של ויסות ושליטה עצמית.
לדוגמה - כאשר התינוק בוכה מכל סיבה שהיא, האם כתוצאה מכך ניגשת אליו, יוצרת אתו קשר עין, מדברת אליו בטון רך ומנסה לברר מה הוא צריך - במצב כזה, התינוק לומד שיש מי שמתעניין בו ובצרכיו. הוא לומד את הבעות הפנים של אמו ואת קולה המרגיע והמנחם - ויוצר את הקשר בין המצוקה שלו, (שבאה לידי ביטוי בבכי), לבין תגובת האם האמפתית.
האם רגישה לסימנים הרגשיים וההתנהגותיים שהתינוק משדר לה מחד, והוא מצידו קולט את התגובה הרגישה מאמו.
תפקידו של התינוק הוא להיות מכוונן ולהגיב לגירוי שניתן לו ע"י אמו, כך שאם מדובר בגירוי המעורר בו תחושה רגשית טובה, יכול התינוק להגיב בצורה חיובית ובמידה והגירוי מעורר בו תחושה לא טובה, יכול התינוק לסגת מגירוי זה.
חשוב לי לציין שאני מדברת הרבה על האינטראקציה בין האם לתינוק, אך הכוונה היא גם למטפלים עיקריים אחרים, דמויות שהתינוק רואה בתדירות גבוהה.
ומה אני אומרת לכם?
הלמידה בשנים הראשונות נעשית ומתבססת במידה רבה על חיקוי, כך שדפוסי הורות שונים עשויים לחדד או להקהות את המודעות הרגשית והקוגניטיבית של תינוקות וילדים למצוקה של האחר.
תינוק שנענה ע"י הוריו באופן רגיש לקשייו מקבל מודל ראשוני חשוב ביותר, ל "מהי התנהגות אמפתית" - אותו הוא עשוי לחקות בסיטואציות בהן "תידרש" אמפתיה ממנו.
נתנו לזה שם מקצועי - "מודלינג" - אנחנו ההורים, (כמו גם בתחומים אחרים), מהווים דוגמה אישית לתינוק עוד לפני שאנחנו בכלל מודעים לכך - וזהו למעשה בסיס איתן ללמידה אפקטיבית, וחסרת תחליף של התינוק שיהפוך לילד.
כאשר מודל חיקוי זה מתרחש בתוך יחסי התקשרות חמים, אוהבים, מקבלים ואמינים בין הילד להוריו יעילותו עולה משמעותית, וכך גם היכולת של ילד זה לגלות רגישות כלפי האחר.
אם נחזור שוב ליואבי הקטן, כתוצאה מהחיפוש ומציאת הוריה של הילדה שאספנו בדרכנו, הוא בתורו נחשף להתנהלות שאנו המבוגרים בחרנו בסיטואציה הספציפית הזו שדרשה מאיתנו אמפתיה ומוטיבציה לעזור לחברה במצוקה.
בנוסף, ולמרות שנחשף להתנהגותנו האמפתית, לאחר שנה יואב עדיין לא היה מעוניין לעשות זאת בשנית מסיבותיו שלו, ולכן במקרה הזה עצם התקשורת המילולית וההסבר שאמו סיפקה לו, (היא מתאפשרת מאחר שיואב כבר בן 5.5 שנים), מהווה יתד נוספת בדרך להבנה והפנמה של מהות האמפתיה עבור אמו ובהמשך גם עבורו.
ד"ר עדה בקר, יועצת חינוכית, מומחית להתפתחות בגיל הרך, מסכמת וכותבת כי "אמפטיה היא תופעה התפתחותית מעניינת ומורכבת, אשר בדומה לתופעות התפתחותיות רבות אחרות, עוברת במהלך השנים שינויים רבים והיא אחת המיומנויות הבין-אישיות והחברתיות החשובות ביותר לילדים בגיל הרך.
אמפטיה מהווה נדבך חשוב ביותר בהתפתחות הילד וקשורה לתחומי ההתפתחות האחרים: רגשי, חברתי וקוגניטיבי. היכולת לחוש אמפטיה היא קריטית, מאחר שהיא מהווה את אבן הפינה להתפתחות המוסרית וגם למוטיבציה לצדק.
אמפטיה והתנהגויות פרו-חברתיות מוערכות בחברות רבות וקשורות להישגים חברתיים חשובים אצל ילדים ומבוגרים: לילדים אמפטיים שנוטים לעזור לאחרים יש כישורים חברתיים טובים יותר, הם פופולריים יותר ובעלי בטחון עצמי גבוה יותר.
זירת האמפטיה היא מקום נוסף שבו נפגשות ההתפתחות החברתית וההתפתחות הקוגניטיבית כשהן ארוגות זו בזו."
הכתבה נכתבה על בסיס שני מאמרים מצויינים בנושא חשוב זה. האחד של ד"ר עדה בקר והשני של איריס פינק- קרוננברג- מתמחה בפסיכולוגיה התפתחותית.
איור: Shutterstock
אם נשארתם איתי עד כאן, ברור כבר ממש שמוטלת עלינו, הורים ומחנכים, משימה חשובה ביותר במעלה עבור ילדינו, והיא ללמד אותם לזהות בתוך עצמם קשת רחבה של רגשות כמו - מצוקה, כעס, כאב, שמחה, התלהבות ועוד רגשות אחרים.
לאחר שעשינו זאת עלינו להדגים להם כיצד להגיב לאותם רגשות שזיהו בהתאם למה שאנו בוחרים כדרך הנכונה, וכל זאת בכדי שיוכלו להתחבר ולזהות רגשות אלה גם אצל האחר ולהגיב אליהם בהתאם.
מדובר בעוד משימה הורית מאתגרת וחשובה בהחלט, כזו שיכולה אף להביא להתבוננות פנימית שלנו בעצמינו, איך אנחנו היינו רוצים שילדינו יתנהגו, כך עלינו לנהוג למעשה, ואני משערת, (לפחות אצלי), שלעתים תיווצר התנגשות בין איך שאנחנו מתנהגים לאיך היינו רוצים שילדינו יתנהגו - כאן יש מקום למחשבה, תיקון ושיפור...
! Its a win win situation
