יומנה של יעלה פרק 3 - אף פעם לא משעמם אצלינו!

נעים לי מאוד, שמי יעלה ואני תינוקת שנולדה לאמא ואבא אוהבים, ושמחה מאוד להיות חלק מהעולם הנפלא הזה. אולי זה קצת מבלבל אז אני אבהיר נקודה - לא ניחנתי בכישורי על הכוללים יכולת ביטוי מילולית וכתיבה כבר מיום היוולדי, רק יצא שהתמזל מזלי, וסבתא שלי מיכל עושה זאת עבורי מאז שנולדתי ועד שהתחלתי ללכת…
אתם בוודאי שואלים את עצמכם מדוע היא כותבת יומן בשמי? התשובה לכך היא מאחר שהיא מאוד מקווה שדרכי תוכלו לעזור ולסייע לתינוקות שלכם.
אני זכיתי בסבתא, שפרט לעובדה שהיא סבתא שלי, היא פיזיותרפיסטית  ועוסקת שנים רבות בהתפתחות הילד ומאוד מאוד חשוב לה שכל ההורים יוכלו לקבל כמה שיותר מידע עלינו הקטנים שזקוקים לכל כך הרבה תמיכה, הקשבה והכלה…
אז הנה לפניכם כל מה שרציתי לומר ולא ממש הייתי מסוגלת...


אז מה היה לנו החודש???

לא תאמינו איזו הפתעה הייתה לי השבוע, פתאום גיליתי את הידיים שלי, ואני מאוד מאוד נרגשת שזה קרה ונחשפתי לפלא הזה ששייך רק לי. מאז הגילוי, כל הזמן אני מתאמנת להכניס אותן לפה. לפעמים אני מצליחה ממש בפעם הראשונה, לפעמים הידיים מגיעות לעין, לפעמים לאף, מה שיוצא אני מרוצה...

כשאמא רואה שאני כל-כך מתאמצת היא רוצה לעזור לי להביא אותן לפה, אבל אני מאד לא נחמדה אליה אני כועסת ופורצת בצעקות מחאה: "למה היא מתערבת?" "מי בקש ממנה עזרה?" אני עצמאית ורוצה להתנסות לבד, יש לי אופי הלוווו!!!
אני מהטיפוסים הנחושים שאומרים לעצמם בלב: "אם אני לא מצליחה לא נורא ,אני אצליח בפעם הבאה"

כמעט שכחתי לספר לכם על עוד הישג מרשים שאפילו מקל מעט על חייה של אימי. אני מסוגלת להיות עסוקה בין 10-15 דקות. אז בטח תהיתם מה זה בדיוק "עסוקה" במונחים של תינוקת קטנה, אז זה בעיקר אומר שאני צופה במתרחש בסביבותי, או משחקת עם הידיים.

צופה במה? בצעצועים שתלויים באוניברסיטה או בכל פעילות אחרת שעושה אמא, אפילו בתמונות התלויות על הקיר. אני אוהבת להביט סביבי ממש כמו תיירת בתערוכת אמנים.
מטיילת לי בעגלה ברחבי הבית בשכיבה על הגב. (תזכורת - עדיין קשה לי לשכב על הבטן ולהרים את הראש).
לאחר מכן ,אני משתעממת ומודיעה על כך בצורה קולנית… בוכה מעט כדי שאף אחד לא ישכח אותי ויזכור שחשוב להחליף לי פעילות, להאכיל, להחליף חיתול, להשכיב לישון - זוכרים? לצערי אני עדיין תלויה בטוב ליבם וברצונם הטוב של האנשים שסביבי.



וכך עוד שבוע חלף...

הבוקר קבלתי מתנה יפה. קשת עם צעצועים לתליה על העגלה, עליה תלויים 2 צעצועים וכשאני רואה את הצעצועים אני מאד מתרגשת, הם תלויים נמוך מספיק כדי שאוכל לתפוס אותם, אני מנסה להתמקד בהם ולהושיט את היד אבל… לא ממש מצליחה, וזה גם מעייף וגם מתסכל לפעמים.

אמא שלי החכמה, בשניה שהבינה את זה, הורידה את אחד הצעצועים מהקשת, הניחה לי אותו על הבטן וברגע שטבעת התליה נגעה בפה שלי, מיד כמו אוטומט נשלחו ידי לאחוז בצעצוע כמו שאתם רואים בתמונה הבאה...

"אני מושיטה יד לעבר התווית"... (צילום: מתוך האלבום המשפחתי)

כן, חיוך של אושר וסיפוק עלה על פני.
אני מקווה שקלטתם את הפטנט - לפני שיש לנו יכולת לתפוס צעצוע תלוי אנחנו יכולים לתפוס צעצוע המתקרב לפה שלנו בעזרת שתי הידיים.

וכעת החיים שלי נעשים קצת יותר מגוונים אני לא רק צופה בסביבה אני יכולה גם להיות מעט פעילה.
מה אומר לכם? החיים דיי מחייכים אליי, והנה אני קולטת את אבא מגיע לעברי עם המגבת קשורה לו על הצוואר נראה לי שזמן אמבטיה מתחיל עכשיו אני שומעת גם את המים זורמים.… יאייייי נתעדכן בקרוב...