בכי בדרך להירדמות התינוק - 6 מומחים עולמיים נותנים את הדעת...

במהלך העשורים האחרונים התפרסמו מאמרים שונים ובוצעו פחות מחקרים סביב שינת תינוקות והקשר בין התינוק לאמא כדמות עיקרית מטפלת במהלך חודשי החיים הראשונים ועד גילאים מאוחרים יותר.
התחושה העולה הן מקראיתם של אותם מאמרים ודיעות של מומחים בתחומים הסובבים נושאים אלה, והן מהנסיון שלי בליווי משפחות בשנים האחרונות היא, ואולי זה ישמע נורא הגיוני ובנאלי , שאין פיתרון קסם ושכל תינוק הוא אינדיבידואל ובנוי אחרת מכל תינוק אחר.

ישנם תינוקות שנולדים רגישים יותר מאחרים, ישנם כאלה שישיגו מיילסטון קוגניטיבי מסויים בגיל עשרה חודשים וכאלו שאת אותו אחד ישיגו רק בגיל שנה, וכל אחד מהם בעל אינטיליגנציה ייחודית ומותאמת לו, רק שהקצב והמקצב שונים.

מה שכל התינוקות ללא יוצא דופן כן חווים בסמוך ללידה ועם כניסת לחיים הוא מגוון מעורבב היטב של רגשות, ותחושות, חושים וכולם שוחים במין תמיסה אחידה ללא יכולת להפריד בין מה שייך למה ומהיכן המה הזה מגיע. זו תחושה שכנראה לעולם לא נוכל לדמיין, אבל יציבות זה לא שם המשחק בכל מה שמתחולל בתודעתם של התינוקות בשלב זה.

"Cry it out", הינו כינוי לקונספט המיוחס בין היתר לשיטות בהן ניתן לתינוק לבכות ללא מענה במהלך כניסה לשינה והירדמות.
ייתכן שתקבלו המלצה להשתמש ב"שיטה" הזו מאנשים שאתם דיי מעריכים ובטוחים שרוצים כמובן את טובתכם, וישבעו לכם שזה עובד, וזה באמת עובד, רק חשוב לעצור ולשאול מה נכנס תחת הקטגוריה "עובד", שכן התינוק נרדם בסוף זאת אכן עובדה אבל אולי השאלה שצריכה להישאל היא מה והאם יש לכך מחיר שהוא צריך לשלם בדרך.

קיימות שיטות רבות ברחבי העולם שבהן "לגיטימי" שהתינוק יבכה במהלך תהליך ההירדמות, בין אם לפרקי זמן קבועים או כחלק מכל התהליך כולו, כבר מ1913 פורסמו בעולם לא מעט כאלו (וסביר שהיו עוד קודם).
הזמן עובר, וכמו בהרבה תחומים אחרים אנחנו יודעים יותר ולומדים להעריך באמצעים מדוייקים יותר מה בעצם קורה בגופו ומוחו הקטנטנים של הפעוט, מידע שלא ניתן להשיג ממנו באופן טבעי, אבל לחלוטין ניתן היום להבין הרבה מעבר למה שהיינו מסוגלים בעבר.

חשוב לציין, וזו עובדה משמחת, כי בישראל ביחס ליתר העולם המערבי, רוב הגישות והשיטות הנרכשות על ידי מטפלים במסגרות השונות אינן דוגלות בבכי ללא מענה של התינוק בדרך להירדמות.

בשורות הבאות ריכזתי עבורכם את דבריהם של רופאי ילדים ומומחים בעלי שם עולמי בתחום התפתחות תינוקות וילדים, פסיכולוגיה, הנקה ושינה אשר עומדים בחוד חנית המחקר של תחומים אלו - והם דווקא חושבים אחרת ממה שהיה נהוג לחשוב על כל מה שקשור בשילוב של בכי בדרך להרדמות, והתוצאות של המחקרים החדשים בנושא בועטות ולחלוטין דורשות התייחסות והמשך מחקר בנושא, כי ברור שאין אמת אחת נכונה לכולם.

אז מה זה בכלל "Cry it out"?

קיימים שני טיפוסים עיקריים של הקונספט:

1. שיטת ה"הכחדה" -  בשיטה זו ההורים מונחים לעזוב את התינוק במיטתו בזמן ההשכבה, ומתעלמים לחלוטין מהבכי. התינוקות הללו במלא מובן המילה בוכים עצמם כל הדרך להירדמות מאחר שאין להם כלום אחר לחפש בו נחמה.

2. שיטת ה"הכחדה" ההדרגתית - שמוכרת גם כשיטת ה"בכי הנשלט" או "אימון שינה". בשיטה זו ההורים מונחים להשאיר את התינוק במיטתו בזמן ההשכבה, ובמהלך הבכי נכנסים ויוצאים לסירוגין מהחדר באינטרבלים ארוכים יותר ויותר.

אז מדוע השיטה הזו כל כך מטרידה ומדאיגה יותר ויותר חוקרים ומומחים ברחבי העולם? יש לא מעט עובדות מחקריות שהם מתבססים עליהן מהשנים האחרונות, פחות דיעות ושיפוטיות לכאן או לכאן.
הבה נתחיל...

דר' מרגוט שודרלנד -  עומדת בראש המרכז לבריאות הנפש של הילד בלונדון. עמיתה מוערכת באוניברסיטת מטרופולין בלונדון, חברה בכירה בקולג' המלכותי לרפואה, ופסיכולוגית ילדים עם ותק וניסיון של 30 שנה בעבודה עם ילדים ומשפחותיהם. מרגוט כתבה מעל 20 ספרים בתחום רפואת הנפש של הילד, בינהם רב המכר  ‘What Every Parent Needs to Know‘ אשר גרסה מעודכנת שלו שוחררה ב2016.

אז מה היא אומרת? - "אהיה מאוד מופתעת אם הורים ימשיכו להשתמש בשיטה הכוללת בכי בדרך להירדמות, אחרי שיכירו ויבינו את התמונה הכוללת של מה קורה במוחם של התינוקות שלהם. מוח התינוק כל כך רגיש לסטרס - אחרי הלידה, וזה לא נגמר שם! בשנה הראשונה לחיים, תאי עצב ממשיכים לנוע לעבר יעדם הסופי במוח בתהליך המוכר בשם "נדידה" (migration). תהליך הנדידה מושפע מסטרס שאינו מקבל מענה.

במהלך השנה הראשונה לחיים מתרחשים שינויים הכרוכים בסטרס ואשר מביאים לביטויים של גנים מרכזיים האחראים על רגשות ועל הפרופיל הכימי במוח, שאחראיים בתורם לתחושה הרגשית הטובה, וליכולת להיות רגוע ולהתמודד עם סטרס בהמשך החיים.
בנוסף, רמת הסטרס הנגרמת למוח התינוק כתוצאה מבכי ללא מענה היא רעילה ביותר, היא מתבטאת ב:

1. עלייה בלחץ הדם
2. עלייה בלחץ הנוזל התוך גולגולתי, (הנוזל המקיף ומזין את רקמת המוח)
3. תנודות לא יציבות של קצב הלב, הנשימה והטמפרטורה
4. דיכוי של מערכת החיסון והעיכול
5. דיכוי ברמות הורמון הגדילה (GH)
6. הפסקות נשימה
7. לחץ רב על הלב הגורם לטכיקרדיה (הפרעת קצב המתבטאת בקצב לב גבוה מאוד)


ההשפעה על הלב עשויה אף להוביל לכשל פתאלי של סירקולצית הדם, באיזור בלב ששמו  foramen ovale, אשר עשוי להפתח שוב, (הוא נסגר במהלך העוברות).

איננו יודעים את ההשלכות לטווח הארוך של כל אלו על בריאות הלב בהמשך החיים. המדע עדיין לא שם, אבל מי ייקח סיכון? כל יונק בחודשיו הראשונים יפסיק בסוף לבכות.  אז זה איננו הישג כשאתם שומעים שהם הפסיקו לבכות. זהו תהליך המוכר בשם " Protest-Despair-Detachment" - וויתור, הגנה עצמית, הרמת ידיים.


פרופ' ג'יימס מקנה -  מנהל מעבדת מחקר החוקרת את התהגות השינה של האם והתינוק באוניברסיטת צפון דיים. הוא חבר באיגוד האמריקאי לקידום המדע, והיה חבר בפאנלים ייעוציים רפואיים רבים. בלמעלה מ30 שנים של עבודה המוקדשת לקשר אמא - תינוק - שינה, הוא פרסם מעל 139 מאמרים מדעיים בז'ורנלים מקצועיים על לינה משותפת, הנקה, רפואה אבולוציוניות ותסמונת מוות בעריסה. הוא מרצה לא רק להורים, אלא גם לקבוצות רפואיות. פרופ' מקנה פרסם ספר להורים בנושא שינה עם התינוק.

אז מה הוא אומר? - "ה-30 שניות היחידות שהייתי רוצה לקחת חזרה בזמן בחיי הם 30 או יותר השניות שאני ואשתי תהינו האם זה אכן אנוכי מצידנו לא להביא את הילד שלנו ג'פרי ללמוד "הרגעה עצמית". ואז, במהלך הניסיון להיות "הורה טוב", ולפני שאותו ילד שינה את הקריירה שלי, ברגע שהבנתי שהפרדת תינוקות למשך שנת הלילה ומניעת הנקה לפי דרישה הביאו לעלייה בשיעור תופעת מוות בעריסה (SIDS), גם אנחנו הענשנו בצורה לא הוגנת ואכזרית את בננו החף מפשע. העובדה שגרמתי לבן הקטן והיפה שלי לבכי של 30 שניות שאינו נחוץ "לטובתו" עדיין גורמת לי לבכות! אני עדיין יכול לחוש את הלב שלי נקרע, כאשר פרט להתנהגותינו האכזרית, אחרי שפתחנו את הדלת לחדרו, כל מה שיכולתי לראות בעיניים שלו הייתה האהבה התמימה - שהוא עדיין צריך ממני, ושהוא רק רוצה להרגיש את הידיים של אבא שלו סביבו.
העובדה שאפשרנו למישהו לשכנע אותנו שזה חשוב ללמד "הרגעות עצמית" עדיין משאירה אותי כועס ורוגז, על סמכויות רפואיות מכל סוג שהוא המשתמשות באמונות מנוכרות ומרוכזות בעצמן וערכים, כנשק נגד מתן אמון בהורים ובתינוק שלהם. ההורים לא מבינים שהפרקטיקה של שיטת הבכי בדרך להירדמות היא לחלוטין גישה מערבית, פרשנות תרבותית ושום דבר פרט לצורת התעללות. צורת החשיבה הזו רק מדגימה אידאולוגיה חברתית מוטעית למדע - טעות שממשיכה להתפשט בקרב יועצי שינה לתינוקות באופן כללי. מה שנשאר נכון הוא שכל תינוק וילד בסופו של דבר - וללא שום הנחייה - ילמד איך להרדם.
אין שום צורך "ללמד" את ההתנהגות הזו, דר' טום אנדרס, אשר מקושר עם המצאת הקונספט, מאוד ברור כשהוא נשאל האם הוא התכוון שהעבודה שלו על סיגנלים מול הרגעה עצמית תשמש כטיעון שהרגעה עצמית היא חשובה - או מהווה תנאי מקדים - להבטיח התפתחות שינה אופטימלית, והתשובה היא לא, זו לא הייתה כוונתו.
וגם לא לספק כישורים חברתיים התפתחותיים שלא היו מושגים באופן שווה בעזרת לימוד חברתי הומני אחר".


דר' הווארד צ'ילטון - MBBS, MRCP (UK), DCH  מומחה לתינוקות בביה"ח לנשים, וביה"ח הפרטי נסיך ווילס בסידני אוסטרליה. הוא פרסם ספרים רבים בינהם Baby on Board.

מה הוא אומר? - "בכי בדרך להירדמות אינו הגיוני מבחינה ביולוגית בעליל. כמו גם פרימאטים אחרים, בני אנוש הם יצורי "מגע המשכי", אך אנו אפילו יותר מזה - אנו ביחס לכל היונקים בעלי השיליה נולדים הכי חסרי יכולת ולא בשלים או מפותחים דיינו. הנקודה החשובה כאן היא שבחודשים הראשונים, התינוקות העובריים שלנו צריכים לעבור דרך מאסיבית של התפתחות המוח. הם צריכים לבסס חיווטים במוח שישמשו אותם במהלך החיים, ולהניח אמונות יסודיות על כמה בטוח ומאובטח העולם שלהם, כמה אפשר לסמוך על ההורים שלהם, וכמה מוערכים ואהובים הם. מדובר בזמן חיוני ביותר שבמהלכו התינוקות לומדים מהוריהם (בעיקר מהאמא), דברים חדשים על העולם סביבם וכיצד להתמודד עם סטרס. ולכן אין הגיון שבזמן החשוך והמפחיד ביותר של היום ננטוש אותם למשטר הזנחה לילי! בכי בדרך להירדמות סותר גם את האינסטנקט ההורי הכל כך בסיסי להזין ולטפל באלו שאנו הכי אוהבים בחיינו. זה באמת לא עושה שכל".

צילום: Shutterstock

פרופ' הלן בל - PhD, MA, BSc. פרופסור לאנטרפולוגיה, ראש המחלקה ומנהלת מעבדת שינה של הורים - תינוקות (נוסדה ב2000) באוניברסיטת דורהם. היא מהחלוצות בהמרה של תוצאות המחקר המדעי בתחום שינת תינוקות לכדי הוכחות לשימוש על ידי הורים ומטפלים דרך אתר המהווה מקור לידע בנושא שינה ( ISIS - Infant (Sleep Information Source.

ומה היא אומרת? - " מנקודת מבט אבולוציונית אנתרופולוגית, בכיו של תינוק אנושי מהווה התנהגות זהה לקריאת מצוקה עקב פרידה שנצפית גם בתינוקות של פרימאטים אחרים. בכי הוא האמצעי היחיד שיש בידי התינוק למשוך אליו את תשומת הלב של האם, (של המטפל), בזמן שהם נפרדים, במטרה להבטיח את הישרדותו. להגיב לבכיו של התינוק הינו בגדר אינסטינקט אמהי. על מנת להתנגד לדחף שלה לגשת לתינוקה הבוכה האם משלמת מחיר בסטרס אמוציונלי ופיזיולוגי. להשאיר תינוק לבכות אם כך, הוא אקט שאינו ראוי אבולוציונית ומזיק מבחינה ביולוגית הן לאם והן לתינוק. טכניקות הירדמות אשר כוללות בכי ממושך על מנת "ללמד" את התינוק להרדם, פשוט מלמד אותו שהאמא לא תגיב כפי שהוא או היא מצפים. כתוצאה מכך, התינוק לא יכול להסתמך על טיפול האם על מנת לשרוד, והוא או היא חייבים לשמר אנרגיה, מאחר שהאם כמקור אוכל כעת בלתי צפויה. התינוק לכן חודל לבכות מאחר שהבכי נכשל בתפקידו לייצר תגובה, ומציג את מצב ההירדמות (הפסקה של כל פעילות). דבר זה מוביל הורים לחשוב שהם אימנו את תינוקם בהצלחה להרדם עצמאית, בעוד שהתינוק מגיב לאפשרות שהוא למעשה ננטש, ומנסה לחסוך ולשמר אנרגיה על מנת לשרוד".


דר' טרייסי קאסלס - PhD,  בעלת תואר שני בפסיכולוגיה קלינית ודוקטורט בפסיכולוגיה התפתחותית. בנוסף בעלת רקע רב במחקר ובסטטיסטיקה, כך שהיא לחלוטין יכולה להבין מה מחקרים מראים לנו - והיא אפילו מלמדת את זה. עבודותיה האקדמיות של טרייסי פורסמו בז'ורנלים מקצועיים רבים ומוערכים, בינהם: Psychological Assessment, PLoS One, Personality, Individual Differences, Midwifery ועוד.

מה היא אומרת? - "מה שכל ההורים צריכים לדעת הוא שלבכות בדרך להירדמות או כל מודיפיקציה כזו או אחרת של שיטה זו, מבוססת על הנחות קודמות של ביהביוריסטים אשר אם הבכי פסק כך גם הסטרס איתו פסק.
אבל מה שאנו עכשיו יודעים הוא שהנחה זו אינה אפילו קרובה למציאות. באופן תכוף קיימת חוסר התאמה התנהגותית - פסיכולוגית בתינוקות וילדים.
לדוגמה: ילד שהוא מודאג אך נמצא בסביבת מטפל אשר מנחם ומכיל את מצוקתו, עשוי שלא להראות סימנים פיזיולוגים של סטרס כלל. לעומתו ילד אשר שרוי בדומיה עשוי להציג סטרס ומצוקה פנימית ענקית. זו הסיבה לכך שהתגובתיות היא מפתח מרכזי בהורות. לתת מענה לילדינו הינו ערך עליון בבניית תחושת הבטחון ובהמשך העצמאות של הילדים שלנו. הבנה של מה נורמלי עבור תינוקות וילדים בהתייחס לשינה עשוי לעזור להקל על הלחץ להשתמש בשיטות לאימון שינה על מנת "לפתור" את "בעיות השינה" של ילדינו.
הורים גם צריכים לדעת שישנן גישות עדינות לעזור בהדרכת ילדים לישון כאשר השינוי הוא הכרחי, ואולי חשוב יותר לדעת, שרוב רובן של "בעיות השינה" החמורות שמציגים ילדים למעשה אינן קשורות לשינה כלל, אלה משקפות אכילה או בעיות בריאותיות אחרות אשר נמצאות ברקע. כאשר אנחנו מתעלמים מהעובדות הללו, אין לנו באמת יכולת לעזור לילדים שלנו - כאשר זו למעשה המטרה העיקרית בהיותנו הורים".


דר' פראנס פלוייג' - Ph.D נשיא המוסד למחקר עולמי בנושא תינוקות (IRIS), בארנהם, הולנד. דר' פלוייג' שרת כסגן נשיא של המוסד האירופאי להתפתחות תינוקות (IEDPE). הוא נמנה על חברי הבורד האדיטוריאלי של הג'ורנל Ethology and Sociobiology, וכן חבר בפאנל המעריכים של הג'ורנל Clinical Child Psychology and Psychiatry.  דר' פלוייג' כתב מס' רבי מכר בנושא הורות, בינהם: The Wonder Weeks אשר מבוסס על 35 שנים של מחקר ואשר יצא לאור ב-12 שפות. דבריו מובאים לכם בסרטון אשר בו הוא אומר להורים לעולם לא להשאיר תינוק בוכה לבדו.

מה לגבי "בכי נשלט"? תשובותיהם של המומחים...

אמנם "בכי נשלט" אינו אינטנסיבי כמו בכי בדרך להירדמות, אך סביר כי גם לו יש את חלקו המכובד מתוך שלל הבעיות שמנינו קודם. "מאוד נפוץ שהורים יאמרו שלעולם לא ילכו בגישת הבכי בדרך להירדמות אך כן בשמחה יתחברו למודיפיקציות שונות כמו בכי נשלט" - דבריה של טרייסי קאסלס. "הם באמת ובתמים מאמינים שהשיטות הללו "שונות" ו"טובות יותר", ולא ייגרמו הרבה סטרס לילדיהם. הבעיה היא שהעובדות שיש לנו מצביעות שהם טועים. מודיפיקציות שונות של בכי בדרך להירדמות עשויות להישמע ידודיות יותר אבל באמת של החיים הן בעלות אותם עקרונות זהים, ואולי רק יותר מתסכלות לתינוק או הילד", היא מוסיפה.

"הורה אשר בודק מה קורה עם הילד כל 3, 5, 10 ואז 20 דקות לא באמת מגיב או נותן מענה לילד, אלא מספק ניצוץ של תקוה אצל הילד שהבכי שלו נשמע ובקרוב זרועות חמות של אחד ההורים יהיו זמינות לו. התקוה הזו מתפוגגת מהר כמובן, כאשר ההורים עושים "שששש…." לתינוק, ואולי טופחים על גבו, ואז יוצאים מהחדר שוב. אין נחמה, רק בדידות, פחד, עצב ותחושות חוזרות של נטישה" פרופ' הלן בל מסכימה.

"אימון שינה אינו מהווה חלק מהרפרטואר הביולוגי או ההתנהגותי המתפתח אצל התינוק בכל מקרה, ולכן זה לחלוטין נורמלי עבור התינוק להתנגד לתהליך כזה - אך בסופו של דבר זה נעשה. העובדה שזה אפשרי לאמן תינוקות לישון, אין משמעותה שזה דבר שראוי לעשותו. אין לנו מושג לגבי ההשלכות של דבר כזה". ועוד מוסיפה הלן כאשר מדברת על שיחות שלה עם הורים על העדפות אימון השינה שלהם: "לחלק מההורים מאוד ברור שהתינוק צריך להתאים את עצמו להלך חייהם, וזה כולל אימון שינה. לאחרים ברור מאוד כי צרכי התינוקות באים במקום הראשון והם כהורים צריכים להתאים עצמם. אלו שנאבקים הם אלו שאינם מוכנים לעשות מה שה"חברה" חושבת שהם צריכים לעשות, ועדיין גם לא לגמרי החליטו איזו גישה לאמץ (או שאינם מסוגלים לאמץ מסיבה כלשהי).  הקבוצה הזו מתמודדת עם המשוואה של צרכי ההורים מול צרכי התינוק, ובכי נשלט מצטייר כ"חצי הדרך" עבורם. הם מניחים/מקוים/מאמינים שלא יהיו לזה השלכות (רציניות) עבור התינוק שלהם."

האיחוד האוסטרלי לבריאות נפש התינוק אינה תומכת בשיטת הבכי בדרך להירדמות ולא באימוני שינה עבור תינוקות.

צילום: Shutterstock

מה אפשר לעשות פרט לשיטות הכוללות בכי בדרך להירדמות?

במהלך החודשים הראשונים לחיים ובעזרת הידע וההבנה שלנו ההורים על מהי מהותו של התינוק בפרק חייו הראשון אנו יכולים, עם חושינו והיותינו קשובים, פשוט לתת מענה לכל צרכיו. כמובן שהדרכה נכונה וטובה בכל שלב ובהתאמה פרסונלית לתינוק והתפתחותו תמיד מומלצת.

כל התינוקות בסופו של דבר ילמדו להרדם לבד בזמן שלהם, לא כולם יצטרכו את עזרתינו, ולכן עם מעט אהבה והדרכה מאיתנו, שינה לא צריכה להיות טראומטית לא לתינוק ולא להורים.
בנוסף, ולמען הרחבת הידע הייתי ממליצה גם לקרוא אחד או יותר מספריהם של המומחים אותם צוטטתי בכתבה.

בחודשים הראשונים אנחנו רוצים להיות שם עבור התינוק שלנו, לעזור לו להסתגל לעולם ובעיקר בעיקר לספק מענה הולם והוליסטי  לצרכיו הפיזיים והרגשיים!
משלב הלידה ועד גיל שישה חודשים שיטת שפת התינוקות של דנסטן תיתן מענה נהדר, והיא נמצאת בשימוש רב בעולם ולאחרונה גם יותר ויותר בארץ. השיטה נותנת כלים מבוססי מחקר להורים, אשר יעזרו להם להבין טוב יותר את התינוק על ידי פיענוח הבכי האופייני שהוא מציג בסיטואציות שונות (כמו, רעב, גזים תחתונים, עייפות).

בהקשר לשינה, ניתן ללמוד ולשים דגש על סימני העייפות הגופניים בשילוב הצלילים שמתלווים אליהם בבכי התינוק, ובאמצעות כך לעזור לתינוק כבר מיומו הראשון להירדם בדיוק בזמן שמתאים ונכון לו, ועל הדרך גם למנוע "בעיות" שינה והירדמות בעתיד.
אין לחשוש ואף מומלץ מגיל צעיר לתת הזדמנות לתינוק להרדם בעצמו, (הרי הוא יודע לעשות זאת ויהיו תינוקות שבאופן טבעי יעשו זאת מהתחלה אם ניתן להם אפשרות), בהתאם לסימני העייפות שמציג לנו, עליהם ניתן גם להרחיב כאן,  נאפשר לו להרדם במיטתו או בכל צורה אחרת אשר מאפשרת לו כניסה חלקה ונעימה לשינה.
תהליך ההרדמה לא צריך להיות מתסכל, כאשר אין בעיה אחרת ברקע, ואין לחשוש ממנו.

בטווח הגילאים שבין 6-12 חודשים, וברמה הקוגניטיבית רוב התינוקות יהיו מסוגלים להסתגל להרגלי שינה נרכשים אשר עשויים לעזור להם.
הם צלחו את הטרימסטר הרביעי מחוץ לרחם, ויהיו לא מעט תינוקות אשר לחלוטין בעצמם יבטאו יכולת זו, שוב ובדגש על אם נאפשר להם זאת.
אבל, (וזה אבל דיי גדול...), קחו בחשבון כי טווח הגילאים הזה שבין 6-12 חודשים זהו טווח שיש בו המון שינויים פיזיולוגיים והתפתחותיים, שאנחנו כהורים רוצים, ומחובתינו להיות רגישים אליהם.
שלבי התפתחות כמו חרדת נטישה, חרדת זרים, כאבי בקיעת השיניים, קפיצות גדילה, התמודדות רגשית עם כניסה למסגרת חדשה, מחלות למינהן - כל אלו ועוד מהווים שינויים משמעותיים מאוד בחייו של התינוק שלנו ומשפיעים ישירות על היכולת והרצון שלו להירדם, לישון ובטח שלא להיפרד מאיתנו עכשיו למשך שעות הלילה.

 

רוצות להשאר בקשר? לחצו כאן ועשו לנו לייק בעמוד הפייסבוק של Developy ואנחנו נעשה את חלקנו...


קרדיט לציטוטים בתחילת הכתבה: http://www.bellybelly.com.au/baby-sleep/cry-it-out/